"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם... עַל-הַכַּפֹּרֶת" (פרשת תרומה, כה כ)

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם... עַל-הַכַּפֹּרֶת" (פרשת תרומה, כה כ) "על הכפורת, על כפורתא דליבא" (זוהר, פרשת פנחס)

כתוב בתיקוני הזוהר (תיקון ג): "אלמלא כנפי ריאה דמנשבי על ליבא, הוי ליבא אוקיד כל גופא" [אם הריאה לא הייתה מנשבת בכנפיה על הלב, היה הלב שורף ומבעיר את כל הגוף, מרוב חמימותו]. אומר הצדיק רבינו נחמן מברסלב: יש בלב האדם שני מינים של תבערות מדורת אש – אחד לטוב ואחד להפך, ושניהם כביכול אינם טובים לאדם. האחד לטוב: לפעמים לב האיש הישראלי בוער מאד ל-ה' יתברך כמו האש היוקדת, אבל זה יותר מדי, ואפילו שלבו בוער ל-ה' יתברך וזה דבר טוב, מכל מקום זה לא כל כך טוב כי צריך לעבוד את ה' יתברך במידה ובגבול לפי מדרגתו ויכולתו, ואם יעשה מעל מדרגתו ויותר מיכולתו, אז לא יוכל לעמוד בזה וייפול לגמרי מעבודת ה'. האחד להפך: לפעמים בוער הלב אל תאוות העולם הזה. ועל ידי התורה ניצול האדם משני המינים של האש הזו, כי התורה הקדושה היא כמו הריאה שמנשבת על הלב כדי לקרר את חמימותו, כי הריאה היא מרמזת לתורה, כמו שכתוב בזוהר פ' פנחס: "ריאה די מיא", "מיא דא תורה" (מס' בבא קמא יז), כלומר, שעל ידי שהאדם עוסק בתורה הוא ניצול גם מההתלהבות של הקדושה כשהיא יותר מדי, וגם מההתלהבות של האש הרעה של תאוות העולם הזה.

והיו הכרובים פורשי כנפיים – הם כנפי הריאה, כלומר התורה שמנשבת על הכפורת, ומפרש הזוהר על כפורתא דליבא, כלומר על תבערת הלב, כי בלא התורה, לא היה האדם מתקיים כלל, חס ושלום, אלא היה נשרף ומתבטל מריבוי התבערה שיש בו – לטוב יותר מדי או לרע, חס ושלום.