"משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע"

"משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע"

לא קל להסתגל למנטליות הישראלית החמה ציפצופי הרכבים ברמזורים חוסר הזמן והלחץ ששרוי כאן באנשים.

לאן הנשמה שלכם ממהרת שאלתי בכל פעם שרמזור האדום הפך לכתום וכבר שלושת הרכבים מאחורי הספיקו לצפור ולהעיר את צומת לבי שוודאי היה ער לחלוטין.

כולם פה במרדף אחרי הזמן רוצים להספיק את הכל ועכשיו,צעקות האנשים ברחובות קללות ועוד כל מיני דברים שכבר הספקת לשכוח מזמן פתאום הכל חוזר אילך,חוסר הנימוסים הזה, למה זה קורה לנו הרי אנחנו עם שבשורש שלו אמור להיות כל כך טוב כל כך מוסרי הרי אין יהודי שהוא בשורשו לא טוב, אז מה קרה לנו מה פיספסנו בדרך מה גרם לשינוי הזה שהפכנו להיות חסרי סבלנות אחד לשני על מה ולמה כל התחרות הזאת.

חכמנו אמרו שאין אדם נפטר מן העולום וחצי תאוותו בידו. ביאור: אדם שחי חיים חומריים מדי הוא במרוץ אחר השגת תאוותיו החומריות והוא תמיד יהיה במרוץ בכדי להשיגם, כי כן אין הנאת התאווה היא רגעית וחולפת וכבר מחפש הוא משהו אחר בכדי לספק את תאוותו. זה גורם לאדם להיות חסר סבלנות ולא מסופק משום דבר. לכן חז"ל אמרו לנו את המשפט אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו - לעולם אין מתמלאת תאוותו של האדם - אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון - אם יש לו מאה, רוצה לעשות אותם מאתיים, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ארבעה מאה - ואם יש לו מאתיים, רוצה לעשות אותם ארבע מאות.

יוצא מכך שככול שהאדם יחשוב שהוא יספק את תאוותו. בזה הוא ירגיע את עצמו ואת נשמתו ויהיה לו טוב ושקט אז דע לך שבסופו של דבר האדם יעזוב את העולם בהרגשה שלא הספיק לעשות עוד כלום את אותה הרגשה רוחנית של שלווה ושקט שהוא ניסה לקנות דרך תאוותיו רימו אותו לבסוף,כי את ההרגשה שלא הספיק לעשות זאת האמת שלימדנו חז"ל.

וכללו של דבר נאמר במשנה "אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע" כי מי שמשביע את התאווה שלו ירעב מחדש ומרבה את התאווה כאש המתלקחת ואינו ישבע לעולם. מה שאין כן המרעיב את תאוותו לבסוף ישבע וירגיש את שלוות הנפש.

וזאת נקראת עבודה המידות ולא נוכל למצוא אותה לא בטלוויזיה ולא ברדיו זה נמצא אצלך עצמך ביום שתפסיק לרוץ אחר סיפוק תאוותך

מאת צחי לאון